חיפוש
  • אסף חיים פרייס

רבנות? לא בבית סיפרנו!


זוגות המבקשים להינשא בישראל, נתקלים פעמים רבות בשאלה, האם הרבנות והממסד הדתי בישראל משקפים את דרך חייהם ואת מה שהם מכירים כחיי זוגיות, או שמא ישנם דרכים נוספות למסד את חייהם כזוג נשוי בישראל. בין הזוגות הנ"ל נמנים לא רק יוצאי חבר העמים אלא גם, למרבה הפלא, זוגות דתיים ומסורתיים, הבוחרים להינשא שלא באמצעות הרבנות, אלא ע"י רב שכונתי מוכר. סידור הנישואין ורישום בני הזוג במשרד הפנים אינו יותר קל במקרים אלו, אך אפשרי. אותם זוגות בוחרים באופן ברור בטקס חופה אלטרנטיבי, שלא באמצעות הרבנות.

מדוע זוגות אלו אינם רואים ברבנות כאופציה לנישואין ולקידושין? אפשר היה לנחש, שבמקרה והמדובר בבני זוג אשר אחד מהם פסול חיתון, לאחד מבני הזוג בעיה באימות יהדות או שאחד מהם אינו יהודי כלל ועיקר, שהרי בוודאי זוג שכזה לא היה מוצא את דרכו בכיוון הרבנות. מדוע לנסות להגיע לרבנות כאשר התשובה ידועה מראש?


אולם, מה קורה כאשר הדבר אינו כה ברור? מה קורה כאשר אחד מבני הזוג מחזיק בידו אישור לאימות יהדותו (או יהדותה) ע"י רב אורתודוכסי מארץ המוצא אך שאינו מוכר ע"י הרבנות בישראל (או במלים פחות עדינות - אינו מוכר בחצר או אינו משתייך לחצרם)? ומה קורה כאשר שני בני הזוג הינם דתיים או מסורתיים או מגיעים מרקע מסורתי או דתי ואינם מוכנים שכף רגלם תדרוך במועצה הדתית או על סף דלתה של הרבנות?

השאלה המבצבצת ועולה מתוך כך היא, איך הגיעה הרבנות בישראל למצב בו יהודים הגרים בישראל, הרואים ומגדירים את עצמם כיהודים בני יהודים או כאלו האמורים להזדקק לשירותיה, לא מוכנים לשמוע על אפשרות של נישואין או פתיחת תיק באמצעות הרבנות בישראל אלא פונים לאפשרויות אחרות, ביניהן, רב שכונתי או טקסים אלטרנטיביים.

הבה נחדד את השאלה. איך הגיעה הרבנות הראשית לישראל למצב עגום בו יחס הציבור כלפיה נע בין חוסר אמון ובין אי תפישתה כגורם משפיע כלל וכלל? אמנם, כעת, לא מדובר בגל צונאמי עצום של זוגות הנוהגים כך, אולם בהחלט אפשר לדבר על תחילתה של מהפיכה אשר עיקרה - פגיעה בהגמוניה של הרבנות הראשית בישראל בתחומים כמו נישואין, כשרות וקבורה, כמו גם בנושאים כמו ברית המילה ואחרים. שוב, מדוע?

כל מי שחי בישראל במהלך לפחות 5 העשורים האחרונים, היה עד לשני גלים עכורים אשר עברו בין הרבנות בישראל והממסד הדתי ובין הציבור. האחד קשור באופן המתנשא בו נוהגים מחזיקי הדת ונציגיה כלפי הציבור בכללו והשני קשור ליחס המתנשא בכל הנוגע לגיור המתבצעים שלא דרך הרבנות אלא דרך הצבא וגורמים אחרים (לאו דווקא רפורמים או קונסרבטיבים) ומאידך, אירועים ומקרים בהם נתפסו בקלקלתם גורמים דתיים אשר תמורת שוחד ו/או תשלום "סמלי" סייעו למתגייר מחד ומאידך, פסלו גיורים שלא התבצעו על ידם או על ידי אנשי חצרם וביניהם, גיורים אשר בוצעו בישראל (גיורים צבאיים או של ארגונים דתיים אחרים) ומחוצה לה ע"י רבנים אורתודוכסיים למהדרין.

אגב, דווקא נושא זה מהווה את אחד מנושאי הוויכוח המרים בין הרבנות והממסד הדתי הראשי בישראל ובין רבני ערים ושכונות. עם או בלי הוכחות, אלו אומרים על אלו כי אלו לוקחים שוחד בעבור קיצור הליכי גיור. כתוצאה מכך, הממסד הדתי פוסל גיורים אשר נעשו כדת וכדין על דברי הדיוטות וזוטות וכתוצאה מכך, נמצאים המתגיירים, אשר הלכו את כל הדרך וביצעו את כל המוטל עליהם, תלויים ונופלים בין הכיסאות. או, בפועל, מתייאשים ומרימים ידיים.

הדוגמאות לכך אין ספור. די להקליד ב- גוגל את הערך "גיור, שוחד" על מנת להבין באיזה כמות אדירה של מידע ואירועים מדובר. בנוגע לכך, אזכיר שני מקרים מובילים. האחד, הראשון לציון הרה"ג יצחק יוסף אמר בנאומו בכנס ליבה" בנוגע להתנגדות לאפשרות כי רבני ערים יוכלו לגייר כי במקרים מסוימים לקחו רבנים אלו ואחרים כסף שוחד לצורך הסיוע בגיור ("היה רב עיר אחד שקיבל 5000 דולר על גיור...", פורסם באתר "כיכר השבת", "הראשון לציון: רבני עיר קיבלו שוחד בכדי לגייר שלא כהלכה", ישי כהן, ב- 25/10/17 ). ומאידך, הרב מצגר, בזמנו הרב הראשי האשכנזי, הודה בקבלת שוחד ע"ס 5 מיליון שקלים, כפי שנכתב בכתב האישום שהוגש נגדו בפרשת "הגיורים", כאשר "קיבל לכיסו טובות הנאה מבעלי ממון תושבי חוץ אשר ביקשו להתגייר ומכאלה שביקשו לערוך בירורי יהדות" (פורסם באתר "סרוגים", "הרב מצגר הודה: קיבלתי שוחד", חדשות סרוגים, 30/01/17). ע"פ אתר סרוגים, הפך בכך הרב מצגר לרב הראשי לישראל הראשון אשר ירצה עונש מאחורי סורג ובריח.

במהלך 5 העשורים האחרונים, התייחסו ברבנות הראשית לישראל וכן בממסד הדתי המונהג בידי העדה החרדית בישראל, באופן הגמוני ומזלזל כלפי הציבור. יש לומר, יחס המונהג כלפי שבוי בידם. רוצה להינשא? אין בעיה, בהתאם לתנאים שלנו. צריך תעודת כשרות? בוודאי. בהתאם לתנאים שלנו. והיות ואינך חובש כיפה (שחורה, סרוגה או בכלל), אנחנו, אגב, נקבע בין היתר גם את רמת יהדותך. ומה לגבי קבורה?

אחד האירועים היותר טראומתיים סביב היחסים בין הממסד הדתי ובין הציבור, נוגע בשאלת קבורתם של חיילים מחבר העמים שעלו לארץ מכוח חוק השבות או חיילים שאינם יהודים שעלו לארץ מתוך תחושת שליחות להתגייס לצה"ל ולשרת כחיילים קרביים ונפלו בקרב. חיילים אלו נקברו מחוץ לגדר, דבר שעורר תרעומת קשה בלב משפחות החיילים בפרט והציבור בכלל. אותם חיילים נלחמו כיהודים ונהרגו כיהודים ודווקא אז, בא הממסד הדתי להפרידם. "אתם לא משלנו", אומרים בכך למשפחות החללים. "טוב שילדיכם שרתו את המדינה, אבל עד כאן". אפשר להבין אמנם את ההלכה ואת הסיבות אולי העומדות מאחריה. אולם האופן שהדבר נעשה, חוסר הרגישות ובעיקר - ההתעלמות הבוטה מרגשות המשפחות השכולות ומרגשות הציבור בעניין זה, מראים באופן הוודאי ביותר על התנשאות וניכור מצד הממסד הדתי.

כמו שלא ניתן להתווכח על ענייני טעם וריח, כך גם לא ניתן לומר לאף אדם - "אמונתי מוכחת וגדולה משלך". אף יתרה מזאת. במשך שנים נתפש הממסד הדתי כמתנשא דווקא בנקודות הקריטיות המהוות את נקודות ההשקה בין דתיים ושאינם דתיים, בכל הנוגע לתפילה, אמונה, יהדות, חגים ומסורת. אי המצאותה של הכיפה על ראש האדם, או אי שמירת השבת, אין בהם כדי להוכיח דבר וחצי דבר על מידת אמונתו של האדם וזאת למרות שיש בינינו מי המגדירים עצמם כחילוניים המשתמשים באי שמירת השבת, מאכלים שאינם כשרים ועוד, כהתרסה אל מול הממסד הדתי, כאילו הם מתריסים נגד הדת עצמה. ולעניות דעתי, דווקא בזה נתפש הממסד הדתי כהוכחה לדרכו של האדם. אולם בזה, מתעלם הממסד הדתי משאר הטענות העולות נגדו מהציבור ובין השאר, מהטענות שהעליתי כאן.

אולם, מה בנוגע לטקסי הנישואין ולממסד הדתי? היכן נקודת השבר בה מחליטים אותם זוגות כי דווקא ברגע החשוב הזה, ברגע בו הם מתקדשים, דווקא שם, לא יעמוד נציג הממסד הדתי ובחיוך "ייאשר" את קידושיהם? דווקא אל נקודה זו, נשפכים פנימה כל אותם רגשות האנטי ממסדיים, אשר בגינם בני הזוג אינם מעוניינים שכף רגל ממסדית תבוא במגע. לדוגמא - ההגמוניה והשתלטנות. דוגמא אחרת, האופן בו מודגש עניין הקידושין כחסר שוויוניות, בעוד שמדובר בחוסר הבנה מוחלט מצד הציבור לגבי מהות הטקס ולחוסר עניין מטעם הרבנות והממסד הדתי, להגיע לכלל הציבור ולהסביר. הרבנות והממסד הדתי לא רואים כל צורך בהסברה כלשהי. מבחינתם, אפשר לוותר על עניין "שולי" זה. וכאן, מגיע השבר אל שיאו.

האם מותר ואפשר להניח לכלה לענוד טבעת על אצבע בעלה, גם אם אין נוהג יהודי שכזה? האם מעמד שכזה סותר את ההלכה ממש או שמדובר בסמנטיקה גרידא, משהו שאינו קשור לטקס עצמו ועל כן, אין שום בעיה לאפשר זאת? מה עניין אצבע ימין שאינה ניצבת? האם מותר לחתן ולכלה לשאת דברים? מהי הכתובה ומה מעמדה היום, לאור הסכמים הנחתמים בין בני הזוג טרם הנישואין והאם נשמר מעמדה היום לאור זאת ובעקבות חרם דרבנו גרשום ("הכתובה - מהותה ועניינה במציאות ימינו", מאת הרב משה בארי, "צהר לנישואין - חופה ומשפחה במבט רעיוני", ע"מ 133-146, תשע"ב 2012)? ולמה היא משמשת כיום, כאשר ישנם דעות המדברות בעד אי כתיבתה, בגין סיבות הלכתיות דווקא? מה מסמלת ההינומה? ועוד כהנה וכהנה שאלות, העומדות בפני בני הזוג ומסתבר, כי דווקא שם, הם נתקלים בחוסר מענה מוחלט, יש לומר, חוסר רצון להסביר ולפתוח.

שאלה נוספת ולא פשוטה ובוודאי לא פחותת ערך, עוסקת בעניין המקוואות, ההגמוניה הרבנית ובעיקר, האופן בו תופסות הבלניות את תפקידן במקוואות. בעוד שכיום ולמרות הגישה המקלה המתבקשת כלפי הטובלות, במקוואות רבות בישראל עומדות דווקא הבלניות חוצץ בין האישה המבקשת לטבול ובין הטבילה עצמה, הן בשאלות החקרניות יתר על המידה, העוברות לעתים את גבול הטעם הטוב והן במניעתן של נשים רבות לטבילה, בגין סיבות "הלכתיות" לשיטתן של הבלניות, אשר אינן קיימות כלל וכלל בהלכה היהודית.

הרב לאו התייחס לעניין זה במגזין "דעות" של תנועת "נאמני תורה ועבודה" (גיליון "דעות", אפריל-מאי 2014) בו קובע הרב באופן חד משמעי כי אין שום בעיה שאישה תטבול ללא נוכחותה של בלנית. בנוסף קובע הרב כי תפקידה של הבלנית מסתכם בכך שהיא מוודאת כי הטבילה כשרה (כל גופה של הטובלת נכנס בבת אחת למים) אולם, לפי דברי הרב - "ברבות השנים קיבלו על עצמן הבלניות סמכויות פיקוח נוספות כלפי הטובלת, כמו לבדוק שאין על גופה כל חציצה, לוודא שעשתה כראוי את בדיקות שבית הנקיים, וכן הלאה. ברור שבדורות הראשונים לא היה זה כלל מתפקידה של האישה המלווה את הטובלת". אף קובע הרב באופן חד משמעי, כי - "אין זה מתפקידה של הבלנית לשאול את הטובלת אף שאלה... תפקידה היחיד הוא לוודא את כשרות הטבילה" (שם).

עם כך, ההגמוניה שתופסת הרבנות באמצעות המועצות הדתיות והבלניות פועלות כקרדום לחפור בו, הן כנגד תחושת השייכות בקרב נשות ישראל המעוניינות בטבילה מכל סיבה שהיא (טהרה, בימים שלפני החופה וכו') והן כנגד הרבנות והמועצות הדתיות. בעוד שההלכה אינה מחייבת את תפקיד הבלנית, כיוצא ממאמרו של הרב לאו, מעבר לווידוא כי הטבילה הייתה "כהלכתה", נוהגות בלניות רבנות "להידחף" למקומות לא להן, להקשות ולהרבות בקושיות ובעיקר, למנוע מנשים יהודיות את מימוש הצורך הכל כך אמיתי, לטבול ולהשתמש במקווה, אשר אמור להיות פתוח כשירות לציבור ולא ככלי חקירות. היחס המתנשא והרכושני הזה כלפי עמך ישראל מהווה אבן בוחן בין המשך הטבילה המקוואית המסורתית ובין העמקת הקרע בין יהודים ויהודיות ובין הרבנות והמועצות הדתיות. חוסר ההבנה מחד, לתחושתיהן של נשים רבות כי "מחטטים" להן בנפשן, במעשיהן ובעיקר בכבודן ומאידך, ההתעקשות לקיים את מה שאינו קבוע בהלכה אלא לקיים נוהג חטטני זה, מביא לפגיעה אנושה וכמעט בלתי הפיכה במרקם היחסים העדין מאוד והמאוד שברירי, בין העם ובין ההגמוניה ההלכתית.

אגב, מדוע לא לאפשר לרבני ערים ושכונות, במיוחד במקרים של חופה הנערכת בין בני זוג אותם רב העיר ורב השכונה מכירים הרבה יותר טוב מהמועצה הדתית? האם החשש מלקיחת שוחד הוא זה אשר ימנע את האפשרות לקיים חופות מעין אלו? האם איזו שהיא אפשרות של "עיגול פינות"? לא ולא.

מדובר, כרגיל, במאבקי כוח, הישרדות ובעיקר, שררה. כך גם בעניין הכשרויות. אותה חותמת העולה כספים רבים לבעלי המסעדות, האולמות וכל מי שזקוק לחותמת הכשרות של הרבנות. כל זאת, מול "ביקור" סדיר לעתים בן מס' דקות של המשגיח במקום העבודה. הבה נשים את הדברים על השולחן. אין ספק שהכשרות הינה נושא חשוב במעלה. אולם, האופן בו מבוצעת השגחת הכשרות, מעלה תמיהות. הכוח הגורף של המשגיח, היכול להביא לסגירת המקום מכל סיבה שהיא ובין היתר, משום חוסר ציות להוראותיו או מתוך נקמנות וקנטרנות, דווקא משום שאין כל אכיפה מוסדרת ו/או כל תיעוד, למעט קבלת דבריו של המשגיח מבלי היכולת לבקר את פעולותיו, יכולה להביא את השגחת הכשרות למחוזות לא רצויים. נשאלת השאלה, מדוע לא לאפשר את מיסוד הכשרויות הפרטיות? האם מתוך חשש שגם במקרים אלו יתקיים "עיגול פינות", אולי מתוך חשד לשוחד? שוב חוזרים אנו לאותם המקומות. כאילו ודברים אלו לא קיימים כיום בממסד.

נדדתי למקומות רחוקים מהחופה. אבל הנושא ברור. הרבנות בישראל מאבדת גובה ובעיקר, מאבדת את האחיזה במציאות ואת התפישה בציבור. כל זאת, במקום לעשות את הצעדים הנדרשים והברורים אשר יש לעשותם. כמו לדוגמא, לאפשר רישום נישואין לזוגות הבוחרים להינשא בטקסי חופה אלטרנטיבית ו/או אזרחיים, כמו גם לאפשר למסד טקסי נישואין אזרחיים בישראל. הזוגות הנישאים בחו"ל מוציאים כספים רבים על ארגון טקס הנישואים שם, האירוח במלון, טיול מאורגן וכדומה. בסופו של דבר, דווקא מהסיבה הזו, יתעורר מישהו בממשלת ישראל וישאל את השאלה המתבקשת. מדוע לאבד מקור הכנסה טוב שכזה למדינת ישראל?

שיהיה במזל טוב.

אסף חיים פרייס

0 צפיות
  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Instagram Social Icon
מעגלי החיים - לוגות מעוגל לאתר.png